תסמונת ליש-ניהן היא הפרעה תורשתית נדירה מאוד המתרחשת בשכיחות של 1:380000 לידות חי. התסמונת באה לידי ביטוי בהצטברות של חומצת שתן בגוף ולפיכך היא נקראת לעתים גם juvenile gout.
היא תוארה לראשונה בשנת 1964 על ידי סטודנט לרפואה בשל מייקל ליש ועל ידי המנחה שלו ד"ר וויליאם ניהן, מומחה לרפואת ילדים ונקראה על שמם.
מה הם הגורמים לתסמונת?
התסמונת נגרמת כתוצאה ממוטציה בגן הנקרא HPRT1 המקודד ליצירת אנזים הנקרא hypoxanthine-guanine phosphoribosyltransferase או בקיצור HPRT או HGPRT. האנזים מעורב במסלולים ביוכימיים בהם משתמש הגוף ליצירה של פורינים המהווים חלק מהמרכיבים של ה- DNA וה- RNA. הגן הרלוונטי ממוקם על כרומוזום X . לאור זאת, כאשר הלוקה בתסמונת הוא זכר, הרי שהמוטציה לא עברה אליו מהאב אלא מהאם.
כמו כן, נשים לא סובלות מתסמיני המחלה בדרך כלל וזאת כיוון שיש להן שני כרומוזומים X כך שהכרומוזום התקין מפצה על המוטציה בכרומוזום הלא תקין. עם זאת, אישה הנושאת את המוטציה יכולה בהחלט להעביר אותה לצאצאים שלה. במידה והיא תעביר את המוטציה לבן זכר, הוא ילקה בתסמונת ובמידה ותעביר אותה לבת, היא תהיה נשאית.
מה הם התסמינים של התסמונת?
התסמונת מוגדרת על ידי שלושת המאפיינים המוכרים והשכיחים ביותר שלה: ייצור מוגבר של חומצת שתן, לקות נוירולוגית והפרעה קוגניטיבית והתנהגותית הכוללת ניסיונות לפגיעה עצמית. הייצור המוגבר של חומצת השתן ניתן לאבחון כבר בינקות כיוון שהוא גורם להופעה של קריסטלים קטנים בחיתול של התינוק. ההצטברות העודפת של חומצת השתן יכולה לגרום להיווצרות של אבנים בכליות או בשלפוחית השתן, לדלקת במפרקים, להופעה של דם בשתן ועוד.
הפגיעה הנוירולוגית בדרך כלל באה לידי ביטוי כבר בגיל שלושה חודשים עד חצי שנה לכל המאוחר. בין היתר היא באה לידי ביטוי בעיכוב התפתחותי ניכר מאוד, כשרוב הלוקים בתסמונת לא יצליחו ללכת ואפילו לא לזחול.
בנוסף לכך, קיימת שכיחות גבוהה מאוד של חוסר יכולת לדבר בלוקים בתסמונת. הפגיעה הנוירולוגית יכולה לבוא לידי ביטוי גם בעוויתות שרירים לא רצוניות, נטייה לרגזנות וחוסר שקט, דיסטוניה, כוריאה, רפלקסים מוגברים ועוד.
בקרב שמונים וחמישה אחוז מהחולים בסביבות גיל שלוש מתפתחת התנהגות של פגיעה עצמית שמחמירה במצבי מתח ולחץ. ההתנהגות כוללת הטחה של הראש בקיר, נשיכה של הלשון ושל השפתיים, נשיכה של אצבעות הידיים ועוד.
כיצד מאבחנים את התסמונת?
האבחנה של התסמונת מתבססת על התסמינים האופייניים. נוכחות של דם בשתן או של אבנים בדרכי השתן בצירוף עיכוב בהתפתחות מובילים בדרך כלל לקביעת האבחנה וכן בדרך כלל מאבחנים את התסמונת כאשר מופיעה ההתנהגות של הפגיעה העצמית.
כיצד מטפלים בתסמונת?
הטיפול בתסמונת הוא תסמיני בלבד וזאת כיוון שמדובר על תסמונת חשוכת מרפא. הטיפול משתנה בין חולה לחולה בהתאם לסוג התסמינים מהם סובל החולה ובהתאם למידת החומרה שלהם. על מנת לטפל בהצטברות של חומצת השתן ניתן לתת לחולים תרופה בשם allopurinol המשמשת גם את חולי הגאוט. במידה ומתפתחות אבנים בכליות נהוג לטפל בהן באמצעות ריסוק על ידי שימוש באולטרסאונד.
גם במקרים שבהם התינוק טופל משלב מאוד מוקדם בתרופה להורדת רמת חומצת השתן בדם וגם במקרים שבהם הרמות אף פעם לא היו גבוהות יתר על המידה, עדיין לא ניתן למנוע את הפגיעה הנוירולוגית. לאור זאת, כיום נהוג לעקור את שיני החולים על מנת למנוע את הנשיכות ורוב החולים קשורים במשך רוב שעות היממה כדי למנוע את הפגיעה העצמית.